שמעיה לא צמח בתנועת נוער כמו רוב המייסדים, אלא הגיע לגולן כמעט במקרה, כשחברו חיפש שותף לדרך.
"גדלתי בירושלים ולקראת הגיוס, אורי מאיר, שהתפלל אתי באותו בית הכנסת, פנה אליי ואמר: 'תשמע, אנחנו גרעין מושבי של תנועת 'בני עקיבא' ומיועדים למשק משואות יצחק - בוא תצטרף'", כך הוא נזכר. "התגייסנו ביוני 66' ובעקבות שחרור הגולן, לאחר מלחמת ששת הימים, איגוד המושבים של הפועל המזרחי רצה את חלקו ברמת הגולן, כמו כל התנועות המיישבות. כשהבינו שיש 'גרעין מוכן ביד', שמשתחרר בקרוב מצה"ל, החליטו להסיט את החבר'ה ממשואות יצחק לפיק, בגולן. אחר כך התחילו ויכוחים בין-תנועתיים, מי ישב איפה וכדומה. אגב, בחופשת השחרור שלי, כשעברתי לכאן, היו כמה חברים בגרעין שאמרו 'צריך לעשות עליו הצבעה', כי הגעתי אחרי כולם, אך שכנעתי אותם שאין צורך. למען האמת, מאז ועד היום, למעט אולי חודשיים, לא עסקתי בכלל בחקלאות, אלא בעיקר בעבודות טכניות".
מה הזיכרון הראשון שיש לך מהנחיתה בגולן?
"לפני שממש עברתי לפה, כשהחברים עוד היו בפיק, באתי הרבה לבקר. לאחת השבתות, באתי עם חבר, כשהכביש היחיד שהוביל לכאן היה מאל חמה. היה פה טנדר אחד בלבד ולכן בסוף החופשה הצבאית, תפסנו טרמפ עם איזה בחור אמריקני שבא להתנדב כאן. בדרך חזרה, בסמוך לנחל מיצר, החלו לירות עלינו צרורות והרכב נוקב בעשרות כדורים. אמרתי לבחור 'תן גז' והצלחנו איכשהו להימלט מאותו מארב, אבל זו הייתה המציאות".
האמנת אז שהגולן יתפתח להצלחה כזאת?
"היום אפשר לשאול את השאלה הזו, אבל אז, למען האמת, בכלל לא עסקנו בזה. מה זה חלום, מזה אידאל? כשיש לך חלום, או אידאל, כל עוד אתה לא מגשים אותו, הוא נשאר אידאל. כשיש אידאל של התיישבות, עזרה לזולת, או ערכים אחרים ואז אתה מגשים אותו הלכה למעשה... באותו רגע, נגמר החלום ומתחילה העשייה. היינו בתקופת עשייה ואני חושב שכבר אז, היה מעין קונצנזוס לגבי האזור. בתקופה ההיא, אף אחד לא חשב, או דיבר, על רמת הגולן כמאיימת על עמק החולה, או עמק הירדן. יתירה מזאת, כשחזרנו לפה אחרי מלחמת יום כיפור, רענן וייץ, שהיה ראש המחלקה להתיישבות בסוכנות, אמר לנו, עוד לפני שנכנס לראות את מצב היישוב: 'אל תדאגו, נקים לכם הכול מחדש'. לא הייתה שאלה בכלל אם חוזרים, לא חוזרים. פשוט ממשיכים לחיות".