בעשור הראשון של שנות ה-2000 עמד הגולן בפני יישומו של אתגר כפול - קליטת תושבים חדשים והרחבתם של היישובים. הסדרת פתרון קצה לביוב, היה תנאי הכרחי לקידום התוכניות לבניין ערים (תב"ע) ולשם כך היה צורך בבדיקה יסודית של הנושא. הבדיקה העלתה כי המערכות הפנים-יישוביות תקינות ומסוגלות להוליך את שפכי היישובים באופן סדיר וללא גלישות לבריכת החמצון המקומית. אולם ניכר בבירור כי במהלך הקיץ השפכים שבבריכות התאדו ויתרתם גלשה לסביבה בעונת הגשמים והתנקזה בסופו של דבר לנחלי הגולן.
בהכנת תוכנית האב לביוב נדרשה התייחסות לשתי סוגיות מרכזיות. הראשונה: אזור הגולן הוא חלק מאגן היקוות הכנרת ולכן כל פתרון חייב להקיף את כל המכלול - מתורמי הביוב דרך מערכת ההולכה והטיפול בשפכים ועד ל"טפטפת" הנמצאת בקצה המערכת לניצול הקולחים. הדרישה הבסיסית של הרשויות הייתה להקים מערכות הולכה בתקנים גבוהים לשמירה על הסביבה ולמניעת גלישת ביוב לסביבה. אמצעי התראה לבקרה ולניטור הותקנו בתחנות השאיבה ובקווי ההולכה וכן סודרו אמצעי גיבוי לכל המערכות כולל נפח איגום לחירום. מאגרי ביוב אשר שימשו בעבר כמתקני טיפול, הוסבו לבריכות איגום לימי גשם בהם עולה ספיקת הביוב בעיקר באזור דרום הגולן פי חמש ויותר מספיקה יומית ממוצעת. יש כמה סיבות לבעיות האיטום במערכת הביוב הקשורות לאיכות השוחות אשר הותקנו בעבר ולתזוזות קרקע בחלק מיישובי דרום הגולן.